התמכרות לסיגריות זו האלימות הכי קשה שבן אדם יכול להפעיל על עצמו.

בדרך כלל, אנשים שמעשנים אינם נחשבים לאלימים. אז למה הם אלימים כלפי עצמם?

מפני שהם חיים בפרדוקס בלתי מתקבל על הדעת.

מצד אחד המעשן נהנה מהסיגריה והיא מרגיעה אותו. אך מצד שני, היא לוקחת ממנו את האמונה והביטחון העצמי שהוא יכול לחיות בלעדיה.  בסוף, הסיגריה חונקת את הגוף ורוצחת את הנפש לאט, ובייסורים.

Facebook
Twitter
WhatsApp
Email

במשך 24 שנים עישנתי סיגריות.

הפסקתי לעשן פעמיים למשך מספר שנים…

הפעם הראשונה הייתה בגיל 26, לפני ניתוח הלב שעברתי לתיקון המום.

הפעם השנייה הייתה בגיל 37, אחרי היפנוזה המונית שהייתה בארה"ב.

אבל, בשתי הפעמים חזרתי להתמכרות, בלי להבין למה.

בסוף, אחרי שהשיטות בהן נעזרתי וניסיונות עצמאיים רבים שכשלו, פיתחתי דרך שאמורה לעזור לי. בהתחלה, לא ידעתי אם מה שפיתחתי יעבוד בשבילי או לא, אבל זה היה חייב להצליח.

מפני שהבריאות והחיים שלי עמדו מנגד!

זה היה 8 ימים לאחר יום הולדתי ה-53.

באמצע יום שלישי ה-9/2/16 עצרתי בתחנת הדלק בצומת אלומות…

הזמנתי קפה והדלקתי סיגריה.

לאחר שכיביתי את הבדל הבוער במאפרה, הוצאתי מהכיס חוזה שהכנתי ערב קודם. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי אותו שוב.

מילה במילה, משפט אחר משפט.

בסוף חתמתי עליו, קיפלתי והחזרתי אותו לכיס האחורי של המכנס.

כשקמתי להמשיך בדרכי, השארתי על השולחן את קופסת הסיגריות והמצית, ולא הסתכלתי לאחור.

חיוך רחב נמרח לי על הפנים… ידעתי שניצחתי אותה והפעם לתמיד.

ומה ההבדל בין הפעמים הקודמות שחזרתי לעשן ובין הפעם הזו, שיצאתי לחופשי?

ההבדל הוא שבפעמים קודמות התחלתי את תהליך הגמילה כשהסיגריה הייתה עבורי כמו חמצן לנשימה, ושאי אפשר לחיות בלעדיה. זה תמיד היה גורם לי להרגיש שמשהו חסר לי בחיים. כך הייתי נכנס להרגשת פחד שאכעס על כל דבר שזז, שאצא משליטה ובסוף אחזור לעשן. חוץ מיזה, תמיד הרגשתי געגועים לסיגריה, שגרמו לסבל נפשי ולדחף המחרפן לעשן.

וכל פעם שהיה קורה משהו שהיה מוציא אותי משלוות החיים, הייתי מוצא נחמה בסיגריה. וזה לא משנה אם זה היה ריב עם האישה, טלפון מהעורך-דין ומהבנק, או אם ישבתי בסתלבט בחצר עם שכן שהוציא סיגריה לעשן.

גם כשהיה כבר ברור לי שהסיגריה לא תעזור לפתור את הבעיות שיש לי בחיים, אלא רק תוסיף צרות נוספות, עדיין לא יכולתי להתנתק ממנה.

ובגלל שחיפשתי בכל מקום אפשרי, בסוף מצאתי את הסיבה שבגללה הייתי חוזר כל הזמן לעשן. במאמר הזה אני מסביר את הקשר בין ניקוטין, דופמין והפחד להשתחרר מהסיגריה.

וזה מסביר את האלימות שמעשנים מפעילים כלפי עצמם, ואת פרדוקס הסיגריה. כי המעשן מוכן לפגוע בעצמו במכוון ולהקריב את הבריאות שלו, ולשרוף המון כסף. ותמורת הוא יקבל הרגשה נפשית מדומה של הנאה, ביטחון עצמי, ריכוז ורוגע.

ואחרי שהבנתי נגד מי אני מתמודד, ומהיכן מגיע הדחף המחרפן לעשן, נותר לי למצוא ערוץ תקשורת בין המודע לתת-המודע.

ואיך אני יודע שהבעיה נמצאת בתת המודע?

מפני שכל אחד שהפסיק לעשן וחזר להתמכרות יודע שהדחף הנפשי שגורם לאבד שליטה הגיע מהמוח. כי אם לוקחים החלטה להפסיק לעשן ויוצאים למלחמה על הבריאות והחיים בעזרת כוח הרצון זה מצוין.

אבל, מה גורם ל-92% מהמעשנים להפסיד בקרב ולחזור בבושת פנים להתמכרות?

כי אם מצליחים לא לעשן למשך יותר 2-3 שבועות, כבר אי אפשר למצוא ניקוטין בדם. ואז אי אפשר לטעון שההתמכרות לניקוטין, או לסיגריות גרמו לחזור לעשן.

מכאן, משתמע שהבעיה אינה התמכרות פיזית, אלא נפשית.

ואם מדברים על נפש האדם אז מקובל להגיד שהנפש מורכבת משלושה חלקים – המודע, הסמוך למודע ותת המודע. ומכיוון שהמודע, בעזרת חמשת החושים החליט להפסיק לעשן, ומעורבותו של הסמוך למודע כבר נשללה. לא נותר אלה לבחון את מעורבותו של תת המודע בתהליך ההתמכרות לסיגריה וביציאה לחופשי ממנה.

מפני שתמיד אפשר לנסות להפסיק לעשן לבד. ואם לא הולך אז אפשר ללכת לרופא ולקבל תרופות פסיכיאטריות ותחליפי ניקוטין, שאולי יקלו על השלב הראשון בתהליך. אך, מעשנים כבר יודעים שהבעיות האמיתיות מגיעות אחרי שלב הגמילה הראשון.

ואחרי כמה כישלונות, יש מעשנים שלא מוותרים והם אפילו מוכנים ללכת למכוני גמילה, ולהיפרד מכמה אלפי שקלים.

וכשהם חוזרים לעשן ולא מבינים למה?

מתחילה לעלות המחשבה שלהיגמל מסיגריות זה משהו בלתי אפשרי. כך, הם מאבדים אמונה שיצליחו אי פעם להיגמל מסיגריות. בסוף הם מתייאשים וגוזרים על עצמם חיי סבל ופחד מתמשך ממחלות.

וכל זה היה יכול להשתנות אם מעשנים היו יודעים את הקשר הישיר בין ניקוטין, דופמין והפחד להיגמל מסיגריות.

וכשלא מצליחים להיגמל מסיגריות, מי מרוויח מיזה?

  1. חברות הטבק. ברור, בגלל שחוזרים לעשן את המוצרים שלהם.
  1. מכוני הגמילה. ברור, בגלל שחוזרים לעשן וצריך שוב להיעזר בהם להפסיק. כמה פעמים הלכתם לגמילה מסיגריות?
  1. המדינה. ברור, מפני שהיא מרוויה ממסים על הסיגריות, ממס על הכנסות מכוני הגמילה ומחולים במחלות עקב עישון. בגלל שהם תופסים מיטות בבתי החולים, צורכים שירותי רפואה ותרופות מעל הממוצע.

והמפסיד היחיד והעיקרי הוא המעשן. מפני שהוא גם ממשיך לעשן, גם ממשיך לשרוף כסף ובעיקר הוא לא מוצא פתרון לגמילה מסיגריות ומהפחד ממחלות ומוות טרם-עת.

וכתוצאה מכך?

המעשן חווה ירידה בביטחון העצמי. כי הוא כבר לא מאמין שהוא יכול להחיות בלי הסגריה, או להיגמל ממנה. ועכשיו הוא מעדיף להיות חולה ולמות 10 שנים מוקדם יותר מאשר לא לעשן.

אבל, זה לא צריך להמשיך להיות ככה. מפני שעכשיו כבר יש את הידע על תת המודע ואת הדרכים לתקשר איתו. ובמקום לצאת למלחמה, אפשר לעשות שלום בנפש.

כך אני יצאתי לחופשי מהסיגריות.

ואיך אתם מתכננים לעשות את זה?

מהי הדרך שלך לחופש?

גלילה למעלה